<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן ר"ד</h1>
<h2>דף מח:</h2>
ולענין מה שאמרת כי מי שמצא המחט הזה היה קטן אם אוסרין אותה על פיו כיון ששתק בעל הכרס כשאמר לו הקטן וכדעת מי שפירש אותה דאביי [קדושין ס"ה ע"ב] דאמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך ושורו נרבע והלה שותק דטעמא דמילתא משום הודאה דשתיקה כהודאה אם כן לא שנא עד קטן ולא שנא גדול שהרי אפשר שראה זה בעל הכרס מתחלה ולפיכך שתק והודה או לא. תשובה אפשר דאפילו לדעת ר"ת ז"ל [ספר הישר סימן קי"ט] שפירש כן לא אמר אלא בזמן שיש הוכחה להודאתו מדאמר לו עד אחד והוא שותק אבל קטן לא דדילמא מימר אמר דיבורו של קטן לאו חששא אית ביה ומאי אצוח והיינו דנקט אביי אמר לו עד אחד ולא קאמר אמר לו אחד. ומיהו אותו פירוש יש לנו בו כמה קושיות ואין אנו תופסין אותו. אלא אין הכל אלא מחמת עד אחד שנאמן באיסורין בין לאסור בין להתיר והדברים עתיקים. ומכל מקום בזה מסתברא שיש להחמיר ולאסור על פי קטן זה אם הוא קטן בקי וחריף לידע דברים אלו ולכוין בהם, ומשום דכל שנמצא המחט רגלים יש לדבר וכעין גלויי מילתא בעלמא הוא ואפילו להוציא ממון האמינוהו בגלויי מילתא כדתנן פרק האשה שנתאלמנה [כתובות כ"ח ע"א] נאמן הקטן לומר זכור אני בפלונית שיצאת בהינומה וראשה פרוע. ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא כיון דרוב נשים בתולות נשאות גלויי מילתא בעלמא הוא. ומיהו יש לחלק ואיני אומר שיהא זה כזה אלא זכר לדבר להחמיר בדבר הניכר שקטן זה יודע לכוין.
